"אני עדיין זוכר את התנאים שבהם כתבתי את המשפטים הראשונים בישראל. זה היה ב-1949, כשהגעתי לישראל ללא משפחה, עוד לפני לידתן של המעברות. שלושה בלוקים מחוספסים שימשו לי כיסא, וחמישה בלוקים היו לי שולחן כתיבה. כתבתי בעיקר בערבים, אחרי עבודה בבניין כ"עולה חדש", ולאורה של עששית נפט ללא חופת זכוכית. הלהבה הזעירה תעתעה בעלטת האוהל המרופט והבודד, שהקמתי בפרדס נטוש בפאתי תל אביב. סביבי היה שפע של בלוקים משום שעבדתי באתר בנייה (כי סירבתי להוציא 'פנקס אדום' באמצעות מפא"י).

הייתי כה גאה בעט הפרקר שהבאתי עמי מבגדד, אך הוא נגנב ממני בשדה התעופה עם הנחיתה בישראל. חודשים מספר ניהלתי את חיי בתחושה המעיקה  שלא רק עט אבד לי, אלא גם שפת אמי, הערבית, שבה אהבתי, חשבתי וחלמתי להיות סופר. חשתי כמי שאיבד את כושר הדיבור ועליו להשקיע מאמצים אדירים לשוב ולהיות אותו אדם רהוט, שהיה לפנים, בשפת אמו. אין זה קל לעבור בכתיבה ספרותית משפה לשפה בגיל 23. חשבתי שהשפה העברית, ככל שפה בעבור החולם להיות סופר, היא מקדש, והסופרים הוכשרו מילדות להיות כוהניה. השאיפה להבקיע דרך ולהימנות עם הסופרים היתה בעבורי כמו לשגות באשליות. ספרות נבנית ממילים, ולי היה, כאמור, שפע של בלוקים אך מעט מאבני היסוד של השפה העברית.

לימים, תמיד השתדלתי, בכל ספר ורומן, לכתוב על הפן החשוב במציאות הישראלית, שרבים ניסו לטשטש ואף למחוק, ועל דמות האחר: המהגר, האישה, המזרחי והערבי.

את רוב הרומנים כתבתי כשעסקתי במשרה מלאה כראש משפחה, וכשכיר בשירות ההידרולוגי. בלעתי ענני אבק בקיץ, שקעתי במדמנה של בוץ בחורף ונסחפתי במים קפואים, ובלילות ישבתי והייתי כחורת מילה אחר מילה. השכר בשירות ההידרולוגי היה כה עלוב, וההכנסה מהכתיבה בתחילת הדרך היתה כה זעומה, עד שנאלצתי להרצות לפני קהלים שונים תמורת חופן צנוע של מעות.

לקבלת פרס א.מ.ת, יש חשיבות מיוחד בעיניי, כאשר אני סוקר את העבר ומגיע אל נקודת הזינוק הנמוכה שעלולה היתה לייאש כמעט כל אחד המציב לעצמו מטרות נעלות ללא כל תמיכה, ואף כנגד הזרם וכנגד הממסד. זו הזדמנות נאותה בשבילי להודות לקהל הקוראים, שמלווה את כתיבתי בחום ובאהדה. זהו הדלק שבזכותו נר היצירה שלי לא כבה למרות המהמורות והמעקשים."