ראיון עם סמי מיכאל עם צאת הרומן עאידה
מראיינת: אריאנה מלמד, ידיעות אחרונות, מוסף ספרים מיוחד לשבוע הספר, יוני 2008
בבוקר השיחה שלנו, בדירת מגורים בהירה ומוארת ומלאה ספרים ממנה נשקף מפרץ חיפה במלוא תפארתו הרוגעת, עומד סמי מיכאל במטבח ועוד מעט ייצא ממנו עם קפה שחור מפתיע במתינותו וברכותו.
"ככה שותים בבגדד", הוא אומר. בעצם, הוא מוסיף לשם הדיוק, בערך ככה: כבר ששים ואחת שנים, מאז שנמלט לפרס כשמעל ראשו מרחף צו המעצר שהיה מוביל אותו לגרדום, לא היה שם. ולא, הוא לא מתעתד לשוב בקרוב. למרות כובדם של הגעגועים, ואולי קצת בגללם.
הוא כבר בן שמונים ושתיים ובעיניים עדיין יש לו שמחת יצירה של ילדים. לכבוד הרומן החדש שלו, בו תונח על מפתנו של זכי אשה אלמונית, כמעט גווייה, מצולקת ומעונה ואנוסה, לא יכול היה לחזור ולראות בעיניו את העיר שעליה הוא כותב באהבה ובכאב:
"ברחתי מעיראק ברגל, לא ביררתי מה קרה אחר כך, ייתכן שמבחינת החוק אני עדיין פושע נמלט. מעולם לא ויתרתי על האזרחות העירקית שלי אבל אין לי מושג מה תוקפה, וודאי שלא הייתי חוזר לשם כעת, תחת חסותו של צבא הכיבוש האמריקני".
בגדד היא אחת הערים המסוכנות ביותר בעולם – הנה סיבה שלא לשוב.
"אני לא חושב שיש בי פחד מפניה. בכל המלחמות שעברתי, גם במלחמת המפרץ כשטילים התעופפו מעל הבית שלי, לא ישבתי במקלט. וברור שהייתי רוצה לשוב ולבקר שם, וגם בכורדיסטן, אבל בתנאים הנוכחיים, רק אם יזמינו אותי לא אמריקנים ולא עושי דברם, כי אם עירקים וכורדים. בדיוק כפי שאני לא מוכן לנסוע לשטחים הכבושים כאן אלא אם כן מזמינים אותי פלסטינים. אין בעיני הבדל גדול בין כיבוש לכיבוש."
אחד הכישרונות של מיכאל הוא היכולת לומר דברים קשים מאד לאוזניהם של שומעים רבים ב טון רך, בלי זעקה בכלל. כך הוא מדבר כנשיא האגודה לזכויות האזרח, כך הוא מטיף לסיום הכיבוש, לסופן של העוולות שמולדתו הנבחרת עושה בפלסטינים, מבלי לעמוד בכיכרות ולנאום שם. הוא פשוט לא יכול, "להיות חלק מעדר, אפילו לא בתור הכבש המוביל, זה אחד הדברים שמפחידים אותי. אני לא חושב שסופר צריך לחפש את תהילתו בכיכר, אצל ההמונים ובסיסמאות שמתאימות לדעתו להמונים", יגיד כשאשאל אותו מדוע רתם את האנרגיות שלו דווקא לטובת האגודה. הוא יאמר את זה בלי להוסיף מילת ביקורת אחת כלפי סופר ישראלי כזה או אחר. אין לו כישורים דיפלומטיים מפותחים. סמי מיכאל יודע להתבטא בבוטות, בנחרצות בלתי מתפשרת בנושאים פוליטיים – אבל נזהר מאד מלפגוע בבני אדם באשר הם בני אדם. את התכונה הזאת הוא רוצה לייחס לאמא שלו, שאמרה לו כך: אם אתה לא פוחד מפני אלוהים, לפחות תתבייש במעשיך בפני בני אדם".
האוהבים של מיכאל מכירים את אמו קצת, או לפחות חלקים מן הביוגרפיה שלה ומאורחותיה שהיו בסיס לספר "ויקטוריה". הנה הוא מצביע על תמונה תלויה בסלון, אישה חייכנית ויפהפייה גם בזקנתה, ואומר, "הנה אמא". ושוב העיניים מוצפות דמעות. "זה רק בזמן האחרון", הוא מתנצל. "אולי סימנים של זיקנה". ואולי דווקא התרגשות של יתמות מאוד מאוד מאוחרת. אמו מתה כשהיתה בת 103. הוא עצמו היה בן 78, והפרידה הארוכה, על שנותיה במחלקה הגריאטרית כשלא היה מסוגל לשאת את מה שאירע לגופה ולנשמתה, לא הקלה עליו. "כשהייתי בן 70 אמא עוד היתה מכסה אותי בשמיכה שלא יהיה לי קר", הוא מספר. איש בן 82, מתגעגע לאמא, אבל יודע להתבייש קצת בעוצמת הגעגוע וללכת מהתמונה אל חדר העבודה שלו, שם נמשיך לשוחח.
בחדר העבודה שלו, בין ספרים בעברית, ערבית ואנגלית – שירה ופוליטיקה והיסטוריה ורומנים וקצת מדעים – מונח על השולחן עוקדן של תלמידים ובתוכו מסודרים יפה דפי הרומן הבא. הוא מראה לי מתווה והערות, פרקים ראשונים – הכול בכתב יד סדור למופת על גבי דפים לבנים. שורות ישרות-ישרות של משפטים שאחר כך ימחק שוב ושוב עד שיחליט שזהו זה, אפשר להקליד. לא בעצמו. "בגילי את רוצה שאני אכתוב במחשב? אני שייך לדור שבו לא לוחצים על כפתורים אלא מסובבים אותם", הוא מתגונן כשמזכירים לו שגם סופרים מבוגרים וטכנופובים גמורים התאהבו במחשב, ורק הוא לבדו מתעקש. "לא יכול אחרת. אני צריך את המגע של העט שהמלים זורמות ממנו אל היד".
באותה מידה הוא זקוק למגעם של בני אדם וחומרים בזמן הכתיבה: "בבית אני זה שעושה קניות ומבשל, ורחל בתפקיד הטועמת", הוא אומר: יש לו חברים ותיקים בשוק בחיפה ובוואדי ניסנאס, וגם איתם הוא יכול להלך קצת בין הזיכרונות ולכבוש זיתים מהגליל המערבי בכבישה עדינה ועתירת טעמים, כמו פעם, כמו במקום אחר אליו אי אפשר לשוב.
בסופו של התהליך – בערך שלוש שנים מאז התחלת ספר - מישהו יקליד ורחל, בת זוגו והסוכנת הספרותית שלו, תתווך בינו לבין העולם במגעים ההכרחיים והמתישים לקראת צאתו לאור, ותפקח על יחסי הציבור והתרגומים והעיבודים – גם לעורך שלו הוא לא מראה כתב יד בלתי גמור. הנה המקום בו העקשנות ושמחת הכתיבה חוברים להחלטה נחושה, שזכות המילה האחרונה שמורה למיכאל ויהי מה.
קצת אחרי "יונים בטרפלגר", ספרו האחרון, עבר מיכאל, טאלנט רווחי מאד של הוצאת הספרים "עם עובד", לבית חדש, ועכשיו הוא נהנה מחיבוקה של "כנרת זמורה ביתן".
במעבר מחדר העבודה שלו בחזרה לחדר המגורים הוא נושם קצת ים ומחשבתו נודדת בחזרה לבגדד. "היא מסוכנת היום הרבה יותר לעיראקים שעזרו לי במידע שהייתי צריך לספר הזה, בגלל שהיא שינתה את פניה מאד: בסוף הספר אני מודה להם, בעצם אני אסיר תודה, אבל את שמותיהם אסור לגלות. אפילו צלם עיתונות שאיכשהו מצאנו כדי שיתעד קצת מראות חדשים שאני לא מכיר מצא את עצמו בכלא העיראקי, לזמן קצר, תודה לאל - אבל בעיראק של היום זה גם יכול היה להיגמר אחרת".
כך שמה שנותר הוא הנסיעה שבדמיון. "כל הרומן הזה הוא נסיעה רגשית בחזרה. לא אל המולדת שלי, כי מבחינתי המולדת שלי היא המולדת של הילדים והנכדים שלו, כלומר כאן – ואני פטריוט ישראלי אבל לא ציוני."
-רגע, נניח לפוליטיקה. בוא נדבר על געגועים.
"זו לא פוליטיקה, זה חלק מן ההוויה בדיוק כמו הגעגועים והזעם והכאב על העיר היפה שאולי לא אראה שוב אף פעם, ועל מה שאירע לאנשים שם בשנים ארוכות של טירוף, ועל איך בכלל אפשר לחיות כאדם מוסרי ולשרוד בזמנים שכאלה, ושמחת הזיכרונות של הילדות והנעורים שלי, הנאה צרופה שכבר לא תחזור עבור ילדים בעירק של היום – מכל אלה ביחד, אני חושב, נולדה ה דמות של זכי, איש שפשוט עושה כל מה שהוא יכול כדי לחיות, פשוט לחיות".
-הספר הזה הוא גם תרגיל במה היה אילו? ב"האם סמי מיכאל היה הופך לזכי דאלי לו נשאר בעיראק"?
"חשבתי על זה לא מעט...כמו זאכי, לו הייתי נשאר בעיראק, לא הייתי מתחתן, לא מקים משפחה. מסוכן מדי לגדל שם ילדים, אם אתה לא רוצה אותם קטועי רגליים או מובלים בכוח להילחם במלחמה מיותרת או הופכים לקורבנות של נישואים מעורבים במקום שבו הסונים והשיעים נחושים בדעתם לרצוח זה את זה ויהי מה, וכולם כאחד מתנכלים ליהודים, שהיו פעם עמוד התווך של החברה הבגדדית."
-וגם אי אפשר לכתוב שם כמו שאתה כותב. "עאידה" הוא רומן נפלא שמתרחש בעיראק וחושף את כל הדילמות המוסריות והאימה בה חיים אנשיה, אבל לו נכתב בידי סופר עיראקי, הסופר הזה היה מת. ואתה, לו נשארת שם –איך היית כותב?
"לא הייתי מוותר על הכתיבה, אבל כמו זכי, מחוסר ברירה, אולי הייתי הופך לזונה אינטלקטואלית. מי יודע. אני חושב שעם האופי שלי סביר יותר שהייתי גומר על הגרדום, כמו ששון דלאל, תאום הנפש שלי, שהיה מזכיר המפלגה הקומוניסטית העיראקית וב– 1949 העלו אותו לגרדום אחרי שעינו אותו, אחרי שעקרו לו את העיניים."
וכאן הוא עוצר כי העיניים השמחות שלו מוצפות דמעות בבת אחת, ומן הכיס נשלפת ממחטה מגוהצת ומקופלת בקפידה ומוחה אותן, והמבט שלו נודד אל המפרץ התכול והשלו הפרוש כמניפה מתחתיו, אבל גם זה לא מרגיע זיכרון נעורים אחר שעולה פתאום: "שאול טוויג. גם אליו אני מתגעגע. יחד הלכנו שלובי זרוע, אנגאז'ה כפי שמקובל במזרח בין גברים, בהפגנה אחת, ופתאום יריות, מעולם לא שמעתי קודם יריה של רובה, ועוד אחת, יורים עלינו, ואני חוטף מכה בקת של הרובה ושאול חטף את הכדור בבטן, והבגדים שלי ספוגים בדם שלו. לא, זה לא פוליטיקה. זה היה ועודנו דבר קיומי עבורי, עבור בני דורי. לא הייתי יכול לבחור להיות זכי בתקופה בה חייתי, כשגרמניה הנאצית צעדה מניצחון לניצחון, כשהיטלר העליב אותי קשות –לקחתי את זה באופן אישי לגמרי – כשצרח שאני בלתי אנושי בהיותי יהודי, שאני מחלה, טינופת, חיידק, ובזמן שהמערב הדמוקרטי לא אמר מילה אחת נגד האנטישמיות, הקולות היחידים נגדה הגיעו מברית המועצות, והמקום הראשון בו נעצרו הגייסות של היטלר היה במבואות מוסקבה, ובגלל שהייתי נער יהודי נהייתי קומוניסט. זה היה מעשה מוסרי ופטריוטי מאין כמוהו, וכרגיל, אנשים טובים שילמו עליו בחייהם."
הדבר שהוא קורא לו "האופי שלי" מנע ממנו להיות קומוניסט טיפוסי, צייתן ונאמן לדוקטרינה בנעוריו. "גם במפלגה", הוא אומר בחיוך והממחטה חוזרת לכיס, "תמיד הייתי מועמד לדין על מה שקראו סטיות פוליטיות. גם אחר כך – כל החיים שלי, אין סיכוי למצוא אותי הולך בתלם. כך שאת הספקולציה הזאת, מה היה אילו הייתי נשאר, צריך לסכם בזה שהייתי מחוסל".
או כמו זכי, מוצא לעצמך חבר במשטרה החשאית. וכמה סטודנטיות רעבות ללחם ומבוהלות שמסכימות לשכב עם השניים ולא לגלות בפניהם סימנים של גועל. והיית שורד, יחד איתם.
"לא חושב שהייתי יכול לחיות ברמת ההשחתה המוסרית של זכי. אני באמת אוהב נשים, אבל כבני אדם חופשיים, לא מנוצלים. אני יודע שהן הקורבנות הכי קשים של סכסוכים דתיים ומלחמות , והן הגיבורות האמיתיות של "עאידה", אבל כבן ליהדות עיראק, אני גם יודע שעצם ההישרדות הוא פרי של משא ומתן עדין, מורכב ומסובך עם הסביבה כדי למצוא את הבית הקטן והמוגן יחסית, את שלמות הגוף, את הידיעה הלא וודאית שגם מחר נחיה".
במהרה מגלה זכי עד כמה שרידי המצפון שלו מסכנים אותו, ועד כמה כל מעוול בעירק הוא גם קורבן.
"עיראק היא לא פיסת נוסטלגיה צבועה בוורוד עבורי," אומר מיכאל, "היא גם חלק מן העולם השלישי על כל הבעיות שבו, והיא חלק מן המזרח התיכון האלים על כל המורכבות שלו – אבל זה היה הבית שלי, ואני לא מפנה לו עורף וגם לא מנסה להפוך אותו למקום נחמד מכפי שהוא במציאות".
יש בכלל סיכוי ל מציאות טובה מזו של היום?
"לא בימי חיינו, לא בהתחשב בעובדה שהסכסוך הארוך הזה הוא התנגשות בין שתי תרבויות איסלמיות, לא כשהמערב בוחש בו בידיים גסות ובחוסר הבנה שכזה. אמיל חביבי המנוח, שהיה לא רק שותף לדרך שלי אלא גם חבר, אמר פעם שאולי, בעוד שלוש מאות שנה, נגיע לאיזה פתרון של הסכסוך הישראלי פלסטיני. אולי גם בעירק".
-ועד אז, מה יעשה איש כמו סמי מיכאל?
"אני בן מזל מפני שיש לי החירות לומר את הדברים שאני חושב, חירות שלרוב האנשים במזרח התיכון עדיין אין. עד אז אני מוכרח להשמיע את הקול שלי, לא כחלק ממקהלה של איזו דעה שלטת אלא כאיש אחד שמסתכל מן הצד, לא רוצה את חיבוקו של הממסד ומוכן לשלם את המחיר על זכותי להגיד: זה לא נכון. אני לא הולך בתלם. אם אני נמצא בתלם, אני יודע שתעיתי בדרך".
סמי מיכאל הוא בכיר הסופרים הישראליים שעדיין מתעקש לומר שאינו ציוני והפריד בין אהבתו הגדולה לארץ ולנופיה ולאנשיה לבין התיעוב העז שלו כלפי ממשלותיה ומעשיהן. הוא מתעקש לומר את הדברים האלה ולכתוב אותם גם אם זה יעלה לו באהבתם של קוראים, ובכל זאת, מספר לספר, מתחזק קולו הייחודי ומתעצם גם ניסיונו של הממסד לחבקו: שלושה דוקטורטים לשם כבוד ויש עוד בדרך, פרס אמ"ת ופרס ברנר – פרס ישראל עדיין לא, והוא אומר שאינו מוטרד מכך
ויש גם שמועות רבות שנים ועקשניות על מועמדותו לפרס נובל לספרות, ואם יזכה?
"לא יודע, אסור לחשוב על הדברים האלה. זה מפריע לכתוב. בכלל, אני חושב – בגילי – יש עוד סופרים שכותבים בגילי?"
ולבסוף בחזרה אל ההתרגשות שבספר חדש. מי הקורא שאליו אתה מכוון כשאתה כותב, אני מבקשת לדעת. בלי היסוס, כמו לא עברו ששים שנה ויותר, הוא אומר – "יש אחד. ששון דלאל."
